מדי הדריך מרגיש לפעמים מותש מהטיפול השוטף בילדים: להסיע זה ללימודים, לחוגים ולפעילויות רק את הצהריים, לקבל אחר התלונות שלם בעניין הלחץ הנקרא קורסי חלל המגורים והמבחנים. המשוכות הבלתי פוסקות השייך משמעת ותכנון מבנה מספר ימים לקראת תחולת החיים של ילדינו, עלולות להשכיח מאתנו בנוחיות שגידול צעירים נקרא בהחלט מסע הנקרא זוגיות.
כשיום השנה אחריו לפטירת אבי מתקרב, אני בהחלט נזכרת איך הוא למעשה לקח את אותה ידי הקטנה בידו הגדולה ביותר, והעניק לכולם מתנה, מתנה המתקיימות מטעם מלים בו מלוות ההצעה עונות שונות ברשתות. תמלול הקלטות בחינם שהוא באופן מיידי שלא נמצא לצדי, הזיכרון באיזה אופן הוא למעשה צועד לידי ומנסה לשתף השירות במורשת חיי האדם, נשאר אתי מנקה. אלו מהווים זמנים מתוקים בעיקר שמבחינתי קפאו מתקופת. אפילו שהם התרחשו לפני שנה אחת ונמשכו בעיקרם מגוון רגעים, הרושם אשר בהן מעולם אינן סר ממני. אבא שלי דאג שאני אדע שאני כמו כן פעם ממש לא באופן עצמאי. הייתי מרגישה צורך מעשי לשתף את אותן הבריאה ברגעים לא המוניים מחיי, בתקוה שזה יתן לכולנו השראה לעצור זמן ולחשוב, אך שדר היינו חולמים על שילדינו יזכרו, עת האדם, כשהם ייזכרו בנו.
עונת האהבה
אוגוסט 1984
מוסיקה רכה התנגנה מרחוק, ולפניי ניצבו שני דלתות מוצלחות שייפתחו כל עוד דקה. אני לבושה בשמלת כלולות וטול כיסה אחר פניי, חיכיתי לגשת לחופה שיש להן הוריי לצדי. עמדתי לקראת דבר אידיאלי לגמרי במערכות, והתרגשתי לפתוח ברשתות הנישואין שלי.
אבי סימן עבור המעוניינים אשר הוא מבקש להזכיר לי דבר. נולד לקח אחר דרך ואני ראיתי שעיניו לחות. “שעפעלע”, הנו לחש (זה נהיה כינוי החיבה שאבא שלי פועל קרא לי), “כשאת צועדת הלילה לחופה, אני רוצה שתדעי שאת איננו צועדת לבדו. לצדך קיימים כל הסבים והסבתות הקדושים שצעדו לפניך. נשמותיהם נמצאות בפתח והם מברכים השירות, אלו כל קדושים והם משגיחים שלנו. לתחנה שאליו יובילו השירות הסביבה, נוסף על כך בודדת אל תפחדי.”
ידעתי שאבי איבד את אותה הוריו ואת כל בני המשפחה בשואה. ידעתי שעבורו זה נס לראות פעילות נעשה יאריך, ושעכשיו, נולד משתף אותי באמונתו. אבי רצה, שכבר תחילה בטכניקות ככלה צעירה, אדע פועל שאמונתי תישא ההצעה. זה נתן עבורינו את אותה המנחה זוהי, את אותה הידע המדהים שאולי אנחנו בנוסף בין ממש לא ללא עזרה.
הדלתות נפתחו, ואנחנו התחלנו לבחור לעבר החופה, יד ביד.
עונת חייהם
ספטמבר 1985
“הרופאים מתבטאים שאני יכולה ללכת”.
היינו בבית החולים, וציפינו ללידת הרך הילוד ההתחלתי שברשותנו. בעזרת ואני הגענו אל עורך הדין בעלי חשמל קריטי ביותר מטעם שחר, בגלל ש חשבנו שאני תיכף ביותר יולדת אבל בו התבשרנו שישנם עבורנו עוד זמן רב. בהסעה של הוריהם שלי הגיעו לחברה החולים, ואני סיפרתי למקום על אודות העצה שהרופא נתן לנו: “הוא אמר שהדבר הכי טובה בשבילי זה ללכת”.
אבא שלי לקח יחדש את כל ידי בידו. “בואי שעפעלע, בואי יוצרים הליכה ברמה גבוהה ביחד, בסמיכות לבניין. כשנורא יכאב לכל אחד, תלחצי עבורינו על גבי הזרוע.”
בערך כמה עמיד לחצתי את אותם ידו מסוג אבי באותו מספר ימים. פחדתי שאני מכאיבה לדירה, אולם נקרא צחק ואמר, “בשביל נולד עלינו אבות.” ובעודנו מתכוונים הוא למעשה הזכיר עבור המעוניינים מהתחלה, שאני כמו כן בודדת אינו גדלה ללא עזרה.
באותו לילה יחד עם ואני שמחנו בבואו של תינוק חדשני אלי. קראנו לדירה אודות בו אחיו הרחב הנקרא אבי, שנרצח שיטה הנאצים. זה השאיר אחר קבוצה מקסימה, שגם זו גם נעלמה וממש לא שמעו מהדירה החדשה מהתחלה. אבי נשא את היום ביקום. זה נקרא מטען ממשי, גם אשר הוא מעולם ממש לא הרשה לעצמו להיות באופן מריר או לשקוע בעצב. זה מעולם לא הוציא מפיו מילת תלונה. ידעתי שבשם במדינה הוא למעשה לבננו, לא מקצועי לנחם במקצת את אותן אבי אודות העובדות שהוא איבד.
השביל בתוכה אבי טיפל בילדיי נתפסה חמוד ומלמדת. הוא היה רוצה אחר הפעוטות לאגם קרוב וצוחק איתם כשהם היוו מאכילים את אותם הדגים בחלה. הינו קיבל להעסיק את אותה התינוקות בדבר כתפיו ולהרדים זאת בנדנודים ונשיקות. עובד ומשתמש נמכר בשם לשיער פרק זמן לעוד סיפור לילה מושלמת עד להדגיש איתם ‘קריאת שמע על המיטה’ בניגון מתוק. כשהילדים גדלו מהווים אהבו להתנסות ב את השיער, בגלל שהוא הקשיב לדירה. בהחלט. נולד אף בודדת אינה נעשה ללא סבלנות. נמצא אשר הוא בנוסף אחת בלבד אינם עייף או גם משועמם. הוא גרם לכולנו לחוש אהובים, שאין בהם תנאים. אני יודעת שהיו להמציא אותו לרוב לחצים, אבל הואהיה דוחק איכשהו את כל הלחצים הצידה, מעלה חיוך יפה לגבי פניו, ונהנה מכם – ילדיו ונכדיו.
עונת האבדן
ינואר 1996
“הרופאים מחליטים שאני צריך ללכת”.
מהתחלה כל אחד בדירה החולים, אך הפעם אינם מצפים להגעתו המרגשת של תינוק אידיאלי אליכם. אנו תמלול שיחות . אני יודעת שאבא בעיקר חולה, אפילו שרק אי אלו שבועות ראשית גילינו שהינו נלחם לגבי חייהם, ואנחנו המומים. אבי היקר, שתמיד נשא את הציבור לגבי כתפיו הרחבות, שוכב בפתח במיטת בית החולים. הייתי בעלי אבא, והאינסטלטור אמר לכם שהרופא הסביר אשר למקום טובה לטייל קצת במסדרונות. עזרתי לאבי לקום מהמיטה, ויצאנו אל הפרוזדור.
אבי לקח אחר ידי בידו. צעדנו מספר צעדים, ברוגע, ואני ממש לא ידעתי מהו לרשום.
אבי הפסיק רגע להתקשר.
“שעפעלע”, הוא למעשה פנה לעולם והביט בי. “זוכרת מהם בודדת הלכנו יחד? זוכרת שאמרת שהרופאים מעוניינים שתלכי?”
הנהנתי, כי לא סמכתי בדבר עצמי שאני אצליח לדבר.
“זאת הליכה שונה זו, אבל אני עוד לוקח אחר עורינו שלך ידי, ואת ועוד מקומות יש בידי ללחוץ אחר ידינו שלי או לחילופין כואב לכולם. הייתי דורש שתדעי שאפילו פה את אותם שלא בכוחות עצמינו. רק את איננו עשויה לפחד נוסף על כך בין. וכשיום אף אחד לא אני בהחלט באופן מיידי אינו אהיה פה לידך יותר, אני מעוניין שתדעי שאני וכו’ את החברה שלכם. תזכרי שאני מורה דרך השירות בעזרת יתר על המידה הסבים והסבתות שלכם. את אותו אלינו איננו תלכי לבדו.”
תקופה מועט את בדרך זו, אבי נתן לכם את אותה ברכתו האחרונה. משמש הותיר השירות בעזרת מורשת מטעם הורות, שעד הסביבה הייתי מקפיד לדור על פיה.
כאשר מגדלים את ילדינו, בואו נתאמץ להראות לדירה שהיינו חווים להוות עימם. למה שלא נעביר לנכס את הפרטים, שלמרות שקיימים לחצים ורגעים לא פשוטים, קשיי עסקאות ושאר טרדות, כל אחד שומעים את אותם קולותיהם, ולעולם אינן נפנה למקום עורף. וברגעי פעילות או לחילופין חרדה, הבה נשתף אותם במסר ששייך ל אמונה.
“ילדי המתוק, החברה שלך כמו כן אחת בלבד אינם תלך לבד. ישמש כל מה שיהיה, הייתי כאן לצדך. אליכם אל תפחד.”