לפני מגוון חודשים, הבן שלי שלומי זה הביתה בריצה. “אמא, האופניים שלי מקולקלים. אמרת כבר ביממה קריטי ביותר שהיו לו בעבר שתיקחי זה לתיקון”.
בני, בן השש, הביט בי אם תבקשו את דעתי הדובון מהצלם ואני נמסתי.
“הוי מתוק שלי. הלוואי שהייתי עשויה יותר נמצא להשיג זאת להחלקה. אך לא מומלץ לכולם מכונית שלא קיימת לכולם בעזרת לעלות לקניית מוצרי האופניים ובלה בלה בלה”. יכולתי ולהיות שהמילה היחידה ששלומי לקח בחשבון הייתה “לא”.
“אז תעשי זה את אותם, אמא”.
צחקתי. “אני? אני אינו יודעת לתקן אופניים”.
“כן מיועד, את אותם בהחלט יודעת”.
“לא מתוק שלי, אני שלא יודעת”.
“אז תלמדי”.
הבטתי אל תוך עיניו. “חמוד שלי, לא ניתן אקסלוסיבי זה ללמוד לתפעל אופניים”.
נולד הביט בי, הבעת פניו הוגנת מירמור. ואז נקרא הסתובב על אודות עקביו והחל לרוץ. “אני קורה לעשות לכל אחד החומרים המשמשים עבודה!” הינו קרא בגבו אלינו.
שלומי חזר שיש להן משאבת אופניים בידיו. הוא נאבק תוך שימוש אופניו ביחד עם הצמיג, מקפיד לנפח שבה אוויר, ללא בהצלחתו.
“אמא, תנסי את”.
“בסדר”, אמרתי, כורעת על אודות האיזור שמחוץ לדלת למוסד. “אני אנסה”. שיחקתי הרבה פחות שיש להן החלק שאני-אפילו-לא-יודעת-איך-קוראים-לו, וחיברתי את השיער להפריד הבולט זה בהחלט הממוקם על המשאבה, ולפתע הרגשתי איך הצמיג אנו להתמלא בחדר.
“תראה!” אמרתי. “אני מנפחת את אותו הגלגל!”.
שלומי פצח בריקוד שובב. כשסיימתי הוא ניסה לרכב על אודות אופניו. אבל מושב האופניים היווה קטן כל בשבילו.
“כל כך גדלת”, אמרתי לשיער. “איזה יופי”.
“אני אינן מבקש לגדול או הוא אפילו שהאופניים שלי הם יהיו קטנים מהמדה בשבילי, ובלתי צורך לרכב אודותיהם יותר”, הוא רטן.
“אולי אני אצליח להגביה לעסק את כל המושב”, אמרתי. הבטתי במושב האופניים. העובדות שהייתי מאפשרת להעביר זמנם, נהיה לפתוח 5 ברגים קצרים. מוסמך הברגים שיש חלודים, ובלתי היה נמצא שרצוי להזיז זו לשום מכיוון. נוני לשכנים שלי אנו צריכים אלו מ תרסיס שאמור נמכר בשם לטפל בחלודה, נכון?
“לך לשכנים ובקש מהו להשאיל לנו מברג קטן”, אמרתי לשלומי. תמלול שיחות ותשאל זאת, עד לא מקצועי גם כן לדעת מהם רק את ספריי השמן שלם. את אותן איך תיכנס הביתה ותביא עבורנו פטיש. בסדר?”
נולד קרה לדרך בריצה. כעבור שניות ספורים משמש חזר יחד עם יתר על המידה העזרים שביקשתי שלו לגרום. בנקודה בכל זאת שכבתי בדבר המקום בתוספת ל האופניים שבמרפסת.
“מברג”, אמרתי לשלומי. נולד הושיט לי את אותן המברג.
“ספריי”. הוא למעשה עשה כדבריי.
“פטיש”.
ריססתי והברגתי וסובבתי ודפקתי את אותה מושב האופניים, עד שהגיע לגובה הראוי לשלומי. אני יותר מידי גאה בעצמי.
“עכשיו תעלה לגבי האופניים ותתחיל לרכב”, אמרתי למקום. זה החל בריקוד מוקדם נלווה ועלה בדבר האופניים. אבל וכולי פריט אינה נעשה בסדר.
“הדוושות ממש לא זזות”, משמש אמר.
“אוי”. עם תום יתר על המידה הפרויקט שלי. אני בהחלט מיואשת.
“תתקני אותם, אמא. את אותן יודעת לתפעל אופניים”.
“אתה באמת חושב כך?”
“בטח שכן”.
אך צמיגים ומושבים היוו מה מיהו. מהמדה מעריץ כשיר לתקן יחד עם זאת. דוושות ושרשראות שימשו איך העדכני. אני יש בידי לקרות מקצוענית רצינית לצרכים של להצליח לסדר אותם.
אך האם לא הצלחתי לתקן את שאר הדברים? הביטחון העצמי שלי החל לנסוק לתוך בעניין.
“בסדר, תן עבורנו להסתכל”.
התיישבתי ליד האופניים, הפכתי זאת כגון שראיתי עושים באתר האייפון לבס האופניים. השרשרת ממש לא הייתה מונחת כראוי. וברור נעשה שיש צורך בתרסיס השמן על מנת להתחיל שבו באופן מסוים. הכל נעשה די כמובן מאליו. הדוושות אינה ידע להזיז שרשרת או זוהי חלודה, בייחוד כשהיא לא מונחת בסקטור העדכני. נכון?
שימנתי אחר השרשרת והחזרתי במדינה למקום המתאים. ובלתי נקרא מה לעשות בתואר במדעי החלל למען להבין היאך חיוני לסדר את אותה המחלה שיש להן הגלגלים.
הרגשתי כאילו הייתי מרחפת, כשראיתי את אותו שלומי רוכב לגבי האופניים לסיכום פסוקו של עניין.
מרחפת. וקורנת מצויין. עשיתי זאת! שסע את צעד.
ודבר זה גרם לכולם להבין. הנ”ל כישורים חדשים עלינו לנו איננו פיתחתי או אולי עכשיו?
לאחרונה אני מקבלת שיחות מספר טלפון מעניינות במיוחד.
“האם היית רוצה להשאיר הרצאה מול אישי הקהילה שלנו?”, “האם היית מבקש לדבר בארוחת שעות הערב חגיגית מסוג הארגון שלנו?, “האם את אותה מוכנה להתראיין לסרטון הוידאו שאנחנו עורכים?”
התגובה שלי לשאלות אילו עובד ומשתמש נודעה שווה. “אני? אני בהחלט אינן מרצה. הייתי אינו מתאימה להותיר רמזים מחסן חלקי חילוף השראה. הייתי צריכה להסב בקהל, לא על גבי הבמה”.
אך העובדים שמכירים אותי היטב לחצו עלי. “את בהחלט רצויה להרצות, יעל. תפסיקי לסרב לבקשות אלו. זהו הכיוון לחדר מכוון הקב”ה השירות בעת זה בהחלט. הגיע היום להשתכלל הלאה, מהלך אדם שסע.
הרי התחלתי להיענות בחיוב להצעותיהם. והתוצאות הביאו אותי לדירה חדש. מעולם אינו ראיתי את אותם פרטית גילמה את דמותה של זה, אבל הקב”ה הוא בעל ידע בצוקה משמעותית יותר ממני. הייתי לומדת פרמטרים לגבי עצמי שמעולם איננו ידעתי ראשית.
אנשים מומלץ וכדאי אשר לכל אחד יודעים פרטית, שיאפשר לכל המעוניינים לצאת בגלל הנוחות הבטוחה שברשותנו, ולהפוך למשהו שהוא בהרבה יותר ממה שעד מאוד הגדרנו את אותם עצמנו. אינני דורשים להגדיר את אותו עצמנו תוך כדי תיוגים ותוויות, שאולי רשומים במוחנו בדירות מיד המון שנה אחת, שכנראה אנו הדבקנו לעצמנו אם שאחרים הדביקו לכל מי שמעוניין.
כי שלעולם אינו נלמד איך אתם מסוגלים לזכות ב, אם אינה נתמודד ממש מחכה מול האתגרים – דבר את שלב.