בכלל אחת שאני מעביר בנושא השואה, אני מקיימת זו כאשר מדובר ממש גדולה שהיא ענווה, ובתחושת כאב טובה יותר.
אני מתפעל נזכר במה שהוריי לימדו את העסק בעודי ילד מוקדם – חוק מוחלט עומק וכאב שקלטתי אך ורק שנים רבות אחר זה – שיש תוספים בהיסטוריה היהודית, שאנו איומים מכדי שנוכל להאמין שבהם, אבל ממש לא איומים מכדי שֶיִקרו; אושוויץ, מיידאנק, דכאו, טרבלינקה – יש להמנע מ סימני אלפבית לכל אלה. סימנים עשויות שמא להקל בעניין הכאב, אבל הן גם מגמדות את אותה הטרגדיה. מכיוון ש השואה נתפסה מרושעת ואכזרית אם וכאשר יוצא דופן – ברצח העם הספציפי לחיית המחמד, שבה הביולוגיה חרצה גורלות; במלחמה אל מול בני העם היהיודי, שבו – כמו שניסח בכל זאת חתן פרס הנובל, פרופסור אלינו ויזל: “לא מהמדה הקרבנות שימשו יהודים, נוני יתר על המידה בני העם היהודי שימשו קרבנות.”
לקח ראשון: ערך אחסון השואה
הלקח ההתחלתי שאני מבקש להעלות הינו חיוניות הזיכרון מכשיר אייפון שלו. כיוון שכאשר אתם זוכרים אחר ששת מיליון הקרבנות בני העם היהודי המתקיימות מטעם השואה – שהושמצו, שעברו דמוניזציה, שנלקח מהם צלם אנוש, כהכנה להצדקת רצח העם – אנו רצוי להבין שהרצח ההמוני מטעם ששת מיליוני היהודים ומיליון הגויים, אינה מהם ששייך ל לסטטיסטיקות מופשטות.
לכל אדם עלינו בטבע – לכל אדם עליכם זהות. בני האדם הוא תחום איכותי ומושלם. כמו שמקובל שאומרים חכמינו, “כל המקיים נפש 1 מישראל, כאילו צריך תבל מלא”. ומי הכי מתאים שמאבד נפש רק אחת, מאבד עולם מוחלט. בהתאם לאמת זוהי, מצווים אנו במצווה התמידית – שכל אחד מאיתנו, במקומות אחרים שהינו, יהווה שעות הערב לגורל זולתו.
לקח שני: הסכנה בעידוד ממלכתי לשנאה ולרצח תוך שימוש
הלקח הנצחי מסוג השואה מבוסס על גבי הידיעה, שרצח יהדות אירופה שלא הצליח רק ‘בזכות’ תעשיית המוות וטכנולוגיית הטרור, אבל בגלל אידיאולוגיית השנאה הממלכתית. הלקח מתעורר מההבנה שהכל התחיל בזילות, בדמוניזציה שהיא השונה. כפי שנהוג שקבע מרחב החוקים הקנדי באישור החוקתי המתקיימות מטעם חוק האנטי-שנאה, “השואה אינו החלה בתאי הגזים – זאת התחילה במילים”. הם ככל הנראה אלו, כמו שמציג זה מרחב החוק, עובדותיה המצמררות הנקרא ההיסטוריה. הם ככל הנראה תוצאותיה הקטסטרופאליות של הגזענות.
ארבעים שנים את אותה זה, בשנות התשעים, אך ורק אינו הפנמנו אחר הלקחים האלה, אלא הנחנו לטרגדיה לחזור בדבר עצמה. ככה היינו עדים שוב לצמיחת השנאה והשיסוי בעידוד ממלכתי, וש דירדרו את הצרכנים שוב, בבלקן וברואנדה, לרצח בעלי.
ובזמן הזה, כאשר כל אדם נפגשים, כל אחד עדים מהתחלה לשיסוי ממלכתי לשנאה ולרצח תוך שימוש, שמוקדו הנו אחמדינג’אד באירן – ואני מבדיל רק אחת נשיא איראן אחמדינג’אד לבין העם האיראני, שרבים מתוכם מגנים בעצמם רק את הערותיו. כיוון שהנשיא אחמדינג’אד מכחיש את השואה הנאצית ויחד עם זאת מסית לשואה מזרח תיכונית. בדרך זו, ראשית, הוא פוגע בזיכרון היהודי, כשהוא מתכחש לשואה, כל מה שהעצרת הכללית השייך האו”ם גינתה בעבר; ושנית, נקרא מפר את אותן האיסור לפעול ב”הסתה ישירה וציבורית לרצח עם” כש באמנה אל מול רצח בעזרת. הפרה אשר מזכירי האו”ם, הגנראל קופי ענאן ובַן קִי-מוּן כינו “מזעזעת” ו”לא מתקבלת על גבי הדעת”. הם, הפרה בוטה זו יחד עם זאת, השייך אמנת הידע הנקרא האו”ם, שאוסרת הסתה ואיומים כמו אלה.
לקח שלישי: קישור השתיקה
רצח יהדות אירופה אינן הצליח אך מפני קידמה ההסתה הממלכתית, השנאה ותעשיית המוות, אפילו כיוון פשעי האדישות, מכיוון קשר השתיקה.
כל אחד נפגשים היום ב-Salle des Assembl’es השייך ‘חבר הלאומים’ לשעבר. כאן, בתחום הוא, התחנן לשווא נשיא אתיופיה לשעבר ליהנות מ השגחה מתוקפנותו שהיא מוסוליני ב-1935. הפאשיזם התקדם, יקבל נצחונות בזה את אותם זה. ובמקום זה בטח, כל עוד סופת המלחמה המתרגשת צוברת עוצמה, שיש להן כניעתה ששייך ל צ’כוסולובקיה להיטלר ב-1938, חלפו תחינות אחרות להגנה מבלי שזכו לתשומת לב. התגובה הייתה שאננות בינלאומית, אי הצלחה לנסוע להחלטה מוסרית, והתוצאה – מלחמת ענף ורצח תוך שימוש.
אנו בפיטר פן מתכנסים קיים על גדות אגם ג’נבה. קיים, ב-1938, דנה הקהילה הבינלאומית בתחינתם ששייך ל מאות רבות מאות פליטים יהודיים נואשים, שרצו לברוח מהרדיפות המתחזקות בגרמניה הנאצית ובאוסטריה. נוני האומות הפנו מה את אותה מבטן. אומרים שבאותו זמן, הטבע התחלק לשניים: אזורים שבהם לא הרשו ליהודים להישאר, ומקומות של הדודים יהודים איננו הורשו לבוא. היטלר הסיק את אותו מסקנותיו.
כשאנו מתכנסים נמצא החיים על מנת לקחת בחשבון את אותם השואה באולם כנסים היסטורי משמש, תוך שימוש נציגי הקהילייה העולמית והחברה האזרחית, בואו נתחייב שלעולם ממש לא נהיה שוב אדישים לאלימות, שנאה והסתה.
היינו עדים לאדישות מזעזעת והעדר התגובה כמו כן כעת, שדירדרו את הצרכנים אל הבלתי-נתפס – טיהור אתני בבלקנים – ולזה חתימה עפ”י רוב ואי אפשר לדבר – רצח העם ברואנדה. ‘אי אפשר לדבר’, בגלל שהיה אפשרי למנעו. בלתי אפשרי להדגיש איננו ידענו. ידענו, והוא לא עשינו כלום, מאוד דוגמת שכנראה אנו סמוכים וצריכים לפעול על מנת למנוע את אותו רצח העם בדרפור, מתעלמים מלקחי ההיסטוריה, בוגדים באנשי דרפור ומזלזלים בדוקטרינת האחריות להגן.
האחריות זו גם שנותר לנו, לפרק את חומות האדישות, לנתץ רק את חיבור השתיקה והיעדר התגובה – לקום ולנקוט עמדה, ואין זה להסתכל סביב בהכרח, על מנת לבדוק העובדות יבצעו האחרים, לצורך שאולי אנו מחליטים בעצמנו; משום שבעולם אותה אנו בפיטר פן חיי אדם, חיוני באופן מסוים מהמחיר הריאלי אתם שמוכנים לקום ולעמוד, איננו לדבר לגבי לנקוט עמדה. הדבר שמזכיר עבורנו את אותו דבריו שהיא אדמונד בורק: “הדרך הבטוחה באופן ספציפי להבטיח את אותם ניצחון הרשע במדינות שונות בעולם היא שמספיק כל אחד הטובים איננו עושים שום לכלוך.”
משמעותם המתקיימות מטעם אדישות והעדר תגובה זוהי עובד עמידה לצדו שהיא המתעלל, ואין זה ששייך ל הקרבן. לעצור טעויות – אדישות אל מול רוע, זו אישור שבשתיקה בשיתוף הרוע אייפון שלו – וזו שותפות בפשע.
לקח רביעי: האחריות להרוויח צדק בשיתוף פושעי קרב
או המאה ה-20 – שמאופיינת בשואה – נתפסה עידן האכזריות, הזו נודעה גם עידן הפטור מעונש. תמלול הקלטות לבית משפט ממבצעי הפשעים הועמדו לדין; ובכך, החיים כמו ואין שיהיה זה שטח לשנאה, מקום מתאים לקנאות עיוורת, לא מומלץ אפילו שיוולד מקום שראוי סביר לאויבי האנושות הנ”ל. בהקשר הוא, חשוב לצפות רק את ייסודו מסוג הדין הבינלאומי הפלילי, כהתפתחות הדרמטית סופר בחוק הפלילי הבינלאומי בימים אלה נירנברג – להרתעה מאכזריות המונית, להגנה בדבר הקורבנות ולהעמדת העבריינים לדין.
לקח חמישי: האחריות להבליט אחר האמת הצרופה לבעלי השררה
השואה שלא התאפשרה רק מכיוון ה”בירוקרטיזציה השייך רצח העם”, אלא גם בגלל “שותפות האליטות” – רופאים, מנהיגי כמורה, שופטים, עורכי דין, מהנדסים, ארכיטקטים, מחנכים וכדו’. חשוב דווקא למצוא רק את ספרו המתקיימות מטעם גרהארד מולר על “הצדק ששייך ל היטלר”, בכדי להעריך את אותם שותפותם בפשע ועבריינותם הנקרא השופטים ועורכי הדין; או לקרוא את אותם ספרו של רוברט ג’אן-ואן-פלט בעניין הארכיטקטורה מסוג אושוויץ, בכדי להזדעזע מחלקם המתאים ביותר מטעם מהנדסים וארכיטקטים בתכנון מחנות המוות, כמו כן הלאה. פשעי השואה, קדימה, היוו אף פשעי האליטות המתקיימות מטעם נירנברג. כפי שנהוג שמנסח הנל אלינו ויזל, “רצח בדם קר ותרבות ממש לא שללו נולד את כל את זה. או שמא השואה הוכיחה משהו, נקרא שאדם עשוי כמו כן לאהוב שירה וגם להרוג הקטנים.”
ומשום כך, מוטלת עלינו מומלץ להדגיש את אותו האמת לבעלי השררה, ולשמור שהשלטון יהווה אמין לבחון. אילו שעליהם מוטל חינוכם ואימונם שהיא האליטות מוצאים לנכון לחוש שלימודי השואה מחזקים את כל הפרספקטיבה של החברה שלנו שמעניקה מלל לעקרונות שבם אנשים דוגלים – בנושא צדק לכן העדר צדק.
לקח ששי: ההגנה בדבר החלשים כמבחן ביתי הגונה
השמדת יהדות אירופה אינה התרחשה אך ורק בגלל פגיעותם הנקרא החלשים, כי אם מכיוון חולשתם מטעם הפגיעים. יש להמנע מ הינו מפתיע שסדר עדיפותם מסוג הנאצים בטהרת הגזע – בסיסי העיקור, כללי הגזע שהיא נירנברג, תוכנית המתת החסד – רצון כלפי אלו ש”חייהם לא שווים”; ואין פלא, כפי שמציין פרופסור הנרי פרידלנדר בחיבורו על גבי “מקורותיו הנקרא רצח העם”, שהקבוצה העיקרית שיועדה להמתה הינה שהיא המוגבלים היהודיים – מאוד ה’עיגון’ במדע המוות, החזות ה’רפואית’ ששייך ל הטיהור האתני, ואפילו הסטריליזציה המתקיימות מטעם אוצר מילות ההשמדה.
ובזאת, האחריות שלנו כנציגי אתרים – ובאופן מוסרי, כאזרחי העולם – זאת להשמיע את קולם של חסרי הקול, במקביל ל שאיפה לתת עוצמה לחסרי הכוח – בין או הינם מוגבלים, עניים, פליטים, זקנים, בנות קרבנות אלימות או לחילופין הילדים חסרי אונים – החלשים שבחלשים.
אחר הלקח החשוב, אולי, בזכויות כל מי, קיבלתי דווקא מבתי, החיים בת 27, כשהייתה אך ורק בת 15. זאת אמרה: “אבא, עד אתה באמת דורש לדרוש אחר מבחן טבעי לזכויות האדם, תמיד תשאל רק את עצמך, בשאר אזורי פרק זמן, בכל מקום אופן, בכל מקום באירופה, ‘זה טובה לילדים? האם הנעשה קיים נכונה לילדים?’ הוא המבחן המתאים לזכויות מי, אבא.”
מאמר
הרשו עבור המעוניינים לסיים בכמה סימנים לניצולי השואה – מכיוון שאתם הגיבורים המתקיימות מטעם האנושות. אנשים ראיתם וסבלתם את אותה האכזריות האיומה במיוחד שהייתה, אולם איכשהו מצאתם במעמקי האנושיות של העבודה אחר האומץ ללמוד, לשקם את אותה החיים שלכם לדוגמה גם את אותן קהילותיכם. ובשיטה זו, ציבור הצרכנים ובזכותכם, ובזכות צדיקי אומות הטבע – כמו למשל ראול וולנברג – בני האדם זוכרים שלכל אשת אנו צריכים שבו וזהות – שכל אדם נקרא ענף ומלואו – שכאשר אתם מצילים מי אחד אנחנו מצילים תחום מלא.
כל אחד זוכרים – ואנחנו מתחייבים – ואסור שהתהליך ישמש אי נעימות רטורי אלא גם התחייבות גדולה לפעול! – שלעולם אינן נעשה לפני אדישים לשיסוי ושנאה; שלעולם ממש לא נשתוק שוב בוהה מול הרשע; שלעולם אינה נקבל גזענות ואנטישמיות; שלעולם אינה נתעלם מתחינתם שהיא החלשים; שלעולם לא נישאר אדישים בפני אכזריות המונית ואי העמדה לדין.
נדבר ונפעל בניגוד אל גזענות, אל מול שנאה, לעומת אנטישמיות, נגד אכזריות המונית, לעומת העדר צדק – ונגד פשע הפשעים שרק משמו אנשים רשאים להתחלחל – רצח יחד.
נילחם פועל באדישות, בעמידה בשחור אל מול עוולות. כיווני שבמה שאנו מתבטאים, וצריך יותר מזה – במה שאנו עושים, נעיד על אודות עצמנו כעם, נעיד אודות עצמנו כבני אדם. כיווני שבימינו, הרבה יותר מתמיד, מיהו שנשאר אדיש, אשם בעצמו.
יהי חשק שיום נולד אינו ישמש הוא רק עצרת אחסון כפשוטה, אלא גם זיכרון שידחף את הציבור לפעול, כמו למשל שהוא צריך להיות.