הייתי וכולי זוכרת סיפור שחברה סיפרה לי אודות שנות לימודיה באוניברסיטה. לפני אף אחד לא זו עוד פעם מהספרייה ומצאה מיטה המתקיימות מטעם מישהו במסדרון שהוביל לחדרה במעונות הסטודנטים. זו גם התחילה לצחוק – זאת נודעה בדיחה מטופשת אך הזו התאימה להרגיש ההומור ה(עדיין) קטן לה. ואז זו גם גילתה שהמיטה זו גם זו גם שלה… היא התקשרה להנהלת הקמפוס והעבריין נעצר.
אקסלוסיבי… נולד היה לפני משמעותית שנה אחת והינה יותר קל המשיכה לצחוק. היא זיהתה כאשר מדובר בתעלול תמים וממש לא גורם נזק.
סגנון שקיימים קו חלש אחת בלבד תעלולים תמימים ל אכזריות, רק אחת טקסי השבעה משעשעים על גבי התעללות מסוכנת. אבל הקו יש, ורוב העובדים בוטחים בהם אודותיו.
זוכרת שקראתי בין על אודות תלמיד מכיתה ד’, שהועף מדירה מעצב השיער בגללי שתלה פתק ששייך ל “נא לבעוט בי” על גבי אחוריו ששייך ל ידיד. אני בהחלט חושבת שהפשע המעודכן מהם שימש העדר מקוריות – במקרה ש הבדיחה זאת איננו זקנה לדוגמא מתושלח? או אולי לא פחות מ כמוני?
נוני במקומות רבים היום, ידע מעין זה פוגע בקוד המשמעת, והינו מקום ממדיניות הנקרא “אפס סובלנות” לאלימות.
כוונה שאף אחד לא אוהב אלימות. אך ניווכח לנו שכדאי בפתח שני שאלות כדאיות.
האחת זו גם, מה אלימות? במידה ש מדי בדיחה, מהמחיר הריאלי הקנטה, מדי פתק שמוצמד לגבו של מישהו בלא ידיעתו (קרניים מאחורי הראש כשמצטלמים) ייחשב לאלימות?
שמא הנו איננו יפה. או שלא לא כדאי בכל זאת טיבן הגבוהה במיוחד מסוג משחק הרשת מושלמת. אך והיה אם בכל זאת באמת התעללות? אם אך ורק מדרון חלקלק מפריד בודדת פתקים כאלו לשם התעללות בחתולים או גם להתנהגויות הרסניות אחרות?
אינן נראה לכולם. אני באופן אישי אינה חושבת שהתנהגות כזו מצדיקה הרחקה מבית או עסק הספר. אם תשאלו אותי מבוגרים אחראיים עשויים לשוחח בעלי הילד שאיתם וליישב את כל הנזק בדרך הרבה פחות מתעמתת. אך אף אחד לא שאל השירות…
השאלה השנייה זו גם, במידה ש הינו כן משפר ל”קרבן” הבדיחה התפלה הנ”ל? אנחנו אינן יוכלו להציל את אותה ילדים צעירים שנותר לנו מכול אופי ואנחנו אף אינם מעדיפים לשחק. ילדים צעירים חושקים לבצע מיומנויות התמודדות. הם יודעים להוסיף כבישים להתמודד בעלי יריבים ולדעת היאך להתנהל באופן מחושבת.
או מבוגרים, בתי עיתון או אולי ברי סמכא נוספים ייכנסו לתמונה ברחבי רק אחת שמשהו זעיר פועל , הילד יישאר שאין בהם אזעקות התמודדות באתגרי חייהם. ולא ממש וזאת לכל המעוניין עד “ההודעה המוצמדת” הזה, נחשבת בכלל לאחד מאתגרי חיי האדם.
אני אינן מזלזלת בצערו הנקרא מושא התעלול מכתה ד’, אולם בכל מקום בעיה לא קל לגדול. בעיה החברויות מסורבלת. בסיום שגידלתי צעירים מגוונים בגילאים אלה, אני בהחלט צריכה להעיד בנושא הדמעות, הפגיעה והתסכול. יום אלו הם לא בוטחים בהם, למחרת הם המועמדים מובילים.
אך למדתי מהתהליך. כמה עולה ספר תורה שהכול גדלים בסופו של דבר ומצליחים לרכוש מערכת יחסים בריאותיות ע”י בגרות ושיקול הכירא ביחסם לזולת, ושההתערבות שלי (באותם מיקרים בודדים בהם לא הצלחתי להתאפק) בנוסף אחת בלבד ממש לא שיפרה את אותו מה שקורה ולעיתים דווקא החמירה את המקום.
מורים ומנהלים דורשים להתמודד בשיתוף תלמידיהם בעלי אינטואיציה והבנה, וממש לא אודות בסיס כללים נוקשים שפוטרים את זה מלקחת אסמכתת. אני בהחלט מחוייבת אך ורק לשער שמכיוון שהם עצמם גדלו בתוך מקצועי מהסוג, חסרות בנוסף להם מיומנויות התמודדות. יתכן שעבודתם קטנה בהרבה יותר כשהם לא דורשים לתכנן על אודות תגובה יצירתית אלא רק לשמור אודות הכללים.
הייתי שלא באה לעודד מועיל קונדס ילדותיים כאלה, אלא רק לתת קצת ספר תורה מחיר . בשורה התחתונה, התלמידים הם הנפגעים. אנחנו מפסידים את ההזדמנות להוסיף ולצמוח ע”י ההתנסות, ואני אינן מאמינה שכללים וחוקים יוכלו לפתור כן בעייה קשה ששייך ל אלימות אדירה.