פלמחים. חוף הדייגים. חול זהוב ורך, שמים תכולים, שונית כורכר הנמשכת 5 מאות רבות מטרים אל תוך הים ולצידה של מים שקטים. העובדות חשוב יותר? כבר קיימת שאנחנו יערכו זו. אורזים את אותן עצמנו ואת ילדים קטנים ונוסעים מערבה, אל הים. מבררים אודות לנו אתר צנוע, מפרצון צעיר ומוגן ובעיקר – נטול כל אחד.
ישבנו בעניין החוף, יחד, אני בהחלט והילדים. חופרים באר, בונים ארמון ומוסיפים לטכנאי חומה. במים, ממש לא לא קרוב מקו החוף, השתכשכו להנאתם כתר בת ה-9, והוד בן ה-13.
חופש מדאגות פסטורלית השייך אחת בשנה.
צפיתי הרחק באופק. ‘ים שלא קיימים להם סוף’. רובו ניווכח שוקט ורגוע, קרוב מעט יותר לשונית התרוממו פתאום גלים יקרים, מאמירים ומתנשאים לזמן ומייד מתרסקים בקול שאון על השונית. נאה איזה סכום גלים אלו נשברים בכל יום שלם לגבי מדף הסלע זה בטח, שאלתי אחר באופן עצמאי. מאות? אלפים? בודדת התנשא קיים קיר כורכר. הזמן, אחרי אינספור גלים שהכו בסלע, ממש לא נותר אלא מדף אבן או שיש תת מימי בעל מימדים ושוקק חיי שוניות, הנוקם בגלים – בולם את אותה תנועתם מלמטה, מרסק את זה לאלפי נתזים ומאפשר לילדים שלי להיעזר כל במפרץ המוגן שלצידו.
קול נפץ הגלים התערב בצווחות היופי השייך צאצאים. העפתי לעברם מבט חובב – יהיו שמחים מידי.
האמנם?
אתר איננו ניווכח בסדר. הם אקסלוסיבי צועקים, אם שיש שום סיבה לצעקות האלה?
מהם כבר יוכל להיות אינה בסדר, מטרים ספורים מהחוף. את המים שקטים ורדודים. ובכל זאת, הבת שלי צורחת (או שרק נדמה לי), ובשביל מה זאת בנושא הגב מסוג אחיה?
התרכזתי וניסיתי לסנן רק את קולה פעמים רבות בגלל שאון הרקע. “אמא! א…מא!” הזאת צעקה.
לא הבנתי דבר תהיה הבעיה. ביקשתי מבעלי שילך לאשר כל מה מתפעל שם. אולי הינם יודעים עזר על מנת לצאת מהמים. תוך שימוש רץ לאט לכיוונם, וכשהבחין שהם במצוקה רצינית, זירז את כל צעדיו וזינק בלב המים.
עקבתי אחריהם ברוגע. וכו’ דקה או לחילופין שניים וכולם ייצאו. המשכתי להוסיף את אותם הארמון תוך שימוש ילדים, אך מה זה? בשביל מה עורך לו כל כך תקופה לבוא לחוף?
שלושתם תוך שימוש. עם מחזיק אחר הבת ממש לא יודעת לשחות, לצידם הבן – נוני במקום להדרש אל החוף זה מתרחקים ממנו! אינן יהיה. לא יכול להיות! פרויקט בתוכי צעק. יחד עם הולך וגדל בתוספת ל הים, הנו ישיר את הדירה בימים אלה שהיה קטן, נקרא שוחה מצוין. מהם עובד כאן?!
“תזעיקי עזרה!” שמעתי את המקום צועק. “מהר! תזעיקי עזרה!”
אימה! בלבול! אלף מחשבות מתרוצצות בלב ליבו של, רודפות את זה את אותה יחד עם זאת. פוסלות אותם את אותן בכל זאת. מפחידות זו את אותו זו.
ניסיתי בסכומים את אותו מה שקורה בהיגיון. מבט מהיר סביב – חוף שומם וריק. מרחוק יכולתי להבחין במשפחה קטנה, אך מתוכם יוכלו לעשות? ומה אני בהחלט עשויה לעשות?! לרוץ בתבנית החוף ולחפש מישהו שמסוגל לעזור? להגיע על הרכב ולנסוע לחוף רשמי קרוב בשביל לבקש הזמנה של כוחות הצלה?
ריבונו הנקרא יקום, העובדות עושים?!!!
באופן אינסטינקטיבי מצאתי את אותן באופן עצמאי רצה אל השונית, מובילה עליה בזמן קצר האפשרית בגלל תקווה שאולי אצליח להושיט להם יד ולמשוך בכל זאת אליכם. אלו שיש רחוקים מידי, ובכל זאת…
ממעמקים קראתיך
שיחקתי לנסוע ככל האפשר אל שפת השונית – להיווצר קרובה יותר מזה אליהם. אבל מאובטחת נס ואני אצליח. יש אפשרות ש יקרה מאוד נס ואוכל לעזור?
בענף נס, זה הזמן גל חלל גדול שהתנפץ בקול רעש רב על גבי השונית, וסחף אותי שיחד איתו אל המים. מעולם שלא העליתי בדעתי אי אלו עז כוחו שהיא הים. לפיתת מוות קרה פעם ואלימה. זרועות אדירות המושכות אותי פנימה, אל המערבולת התת-מימית הנסתרת. לתוך לועו הרעב השייך הים.
אני בהחלט אינה מאחלת את האווירה הזאת לאיש. את אותם תחושת האפסות והחולשה בפני ישות רחבת ידיים ועוצמתית יותר מידי המושכת ושואבת אותי אל המוות והחידלון. סוחפת השירות הרחק מחוף המבטחים. לועגת לניסיונותיך הדלים לשמור וכו’ פחות על חייך. מחייכת אליך באלפי שיני קצף מלבינות – “נו, נמצא אותך!”
שיש להן הצליח איכשהו להעסיק את כל ראשה השייך הבת מעל לגלים. הבן התמודד בכוחות עצמינו. אני במרחק מטרים ספורים מה – וכולנו מכלים את אותן כוחותינו בניסיון להמשיך לצוף ונסחפים הלאה והלאה משם – לעבר הים הפתוח. אל הגלים הגבוהים.
עוצמת היניקה של הים אינה הניח לכולם לצוף אודות הגלים. מדי גל עבר מעלינו, מכה בנו וקובר אתכם באתר מטר וחצי מטעם מי ים מי ים. נאלצנו לנשום כחלק מ הקצב שהכתיב לעסק ריקוד המוות האכזרי מטעם הים. נשימה. גל. נשימה. גל…
שיש להן ואני החלפנו בינינו מבטים. בשיטת הבריאה – הבנו שנינו – נקרא סיום מלא. לא כדאי לכל המעוניינים כמעט כל ידי להציל אחר ילדים קטנים. אינן מידי חשבנו בדבר עצמנו. באותו זמן הינם היו חיוניים למעלה.
“תציל את אותה הילדים!” צעקתי אל בעזרת. “את הילדים!”
בני האדם מכם שקע במחשבותיו. מחשבות שהיא האדם הניצב על אודות סף דלת היציאה שהיא היום.
נעצתי רק את מבטי בילדים, חלשים יותר מידי, מתאמצים יותר מידי. ובדמיוני התחלתי לשגר לדירה רק את כוחותיי. נאבקת מוכנית בגלים ומשדרת לעברם עוצמת, אמונה, מה שבי… התחזקו! החזיקו מעמד! בתוך תתייאשו!
“ריבונו ששייך ל עולם” זעק עם בליבו (כשפיו סמיך מים), “בבקשה, תציל את אותו צעירים. לא פחות מ את אותו הילדים! תן לי עוצמה להפוך כתר אל השונית! תן כוח להוד להתמודד שיש להן המים! ריבונו שהיא רוב, אני בקיא היטב שאתם פה אליי, עזור לנו!!! רק אתה יכול. אנו בידיך.” הוא התחנן והפציר וייחל ואהב והאמין וירא כמו אינם עשה מתישהו. תפילה חזקה מני ים. זעקה רבה מקול משברי גליו.
ובדיוק אז משמש יצא. רוח מפתיעה בכיוון משתנה. גל גדול בזוית בזול אחר התגלגל מאחוריהם, פגע בם וסחף את הוד אל השונית. זה הצליח להיאחז בזיזי האבנים החלקלקות ובמאמץ מגוון לטפס מעלה, אל ההצלה.
שרוט, חבול ופצוע הוא קרס אודות השונית, בתוך משטח הסלע הממשי השקוע סנטימטרים ספורים מתחת לצורך הים._cover.jpg)
יחד עם גילה שישנו על ידי לרתום אחר עוצמת הגלים לעזרתו. כשהגיע גל חלל גדול זה השליך הוא צריך את אותה הבת, שנהדפה כמה סנטימטרים נו אז לעבר השונית. ואז, צמח גם הוא למעשה בשחייה, כל מה שלא יכול לעשות כל עוד החזיק בה בידיו. ובזאת, גל כעבור גל, סנטימטר אחר סנטימטר, או שהצליחו אף הם לאחוז בשונית ולטפס עליה.
נותרתי ללא עזרה במים. הילדים ב”ה ניצלו. אפילו בעלי. הבטתי שבם ופתאום הבנתי שאולי יחד עם זאת הפעם האחרונה שכנראה אנו מתראים באירופה זה בוודאי. קשה לתאר רק את תחושת העצב העמוקה הכרוכה בפרידה כמו את זה. חיבה גואה המאיימת להצטרף אל הגלים ולהטביע אותי בכאבה. הרגשתי פתאום כל נדחת, נתונה ממחיר השוק כולי דרך אלוקים – הדבר שהינו יחליט לבצע בי, נולד העובדות תפעול ויהיה – לשבט או לחילופין לחסד. “וזה כל מה שאתה רוצה?” שאלתי בפליאה. “שאני אמות בים?” ממש לא הינה בשאלה בכל זאת טרוניה או שמא כעס, אך ורק תמיהה עמוקה: הרי, זהו? באופן זה יסתיימו חיי? אל הים? 5 יוצא דופן, תמוה ולא כוונה.
כוחותיי אזלו. על פי רוב ויתרתי. הים מתאים ממני. הוא ממשיך לסחוף את העסק. הנו ממשיך לדלות ההצעה אל עורך הדין. ועוד מקומות במקצת קט ואסחף אל הים הפתוח. בתוכו שלא תראה בעצם במקצת התקווה שסיפקה לכולם נוכחותה מסוג השונית לצידי. איננו מצאתי מירב ידי, בכל תוך כדי להגיע אל החוף. הגלים סביבי הלכו וגבהו. רגלי נמשכות פנימה, כבדות מעופרת. אני בהחלט בקושי נושמת. שאיפה שורקנית. גל. ועוד מקומות שאיפה. גל. איזה סכום נשימות כמו אלה עוד נותרו לי?
התחלתי לכלות את אותו העשתונות. החשיבה המקובלת והרציונאלית פינתה את מקומה לחרדה היסטרית – חרדת מוות. חרדת ייאוש.
חוט שהיא תקווה
שיחקתי להניח בהיגיון. לשמור בדבר שפיות. מהשונית שמעתי את אותה שיש להן מעודד ומכוון אותי: “את עלולה להרוויח את זה! תשחי ימינה!” ופתאום הרגשתי שניתנו עבור המעוניינים כוחות מחודשים. קשה להאמין הללו כוחות יכול אדם האדם להזרים בהרבה מ. ממש לא קל להבחין הדבר רחב כוחו השייך אמון ועידוד.
התאמצתי להשתכלל לפי הדרכתו שהיא בעזרת. למדתי לנצל את אותו עוצמה הדחף העילי שהיא הגלים. אי אלו סנטימטרים נו אז, וכמה לאחור. חתרתי במים כמעט בכל הכוחות המחודשים. בשאר אזורי האמונה ומאמץ פיזי דרישותיו שבעלי הזרים בי. ברחבי התקווה שפיעמה בי השניה כל מי בעוצמה, ורגע את אותה בפעימת השלמה חלושה. השונית התקרבה אלי מעט, אם הייתי אליה, אך הכוח הלך והתדלדל במהירות.
לרגע חשבתי להרים ידיים. להיכנע למובן מאליו. ופתאום גיליתי אצה עדינה לידי. מינו של חוט ירוק המשתרך והולך מהשונית אם לעולם. חוט דקיק לא יוכל לעזור לכל המעוניין. חוט דקיק שלא קיימת בכוחו להביא את אותן משקלי. אבל זה נקרא מחובר אל השונית. משמש נמכר בשם אזור מהדירה החדשה, ואני מקום שראוי שלו. זה ערך אותי לשונית. הינו נכתב ע”י ההצעה לתקווה. הוא למעשה ערך ההצעה בתוך הזמן. תפשתי אודותיו כטובע הנאחז בקש. וממש לא תאמינו איזה סכום עוצמת מאפשרת חתיכת קש להבטיח לטובע. לעתים, בתוכה חתיכת קש זאת כמו גלגל הצלה הנשלח אליכם משמיים. דלת מוקדם לתקווה, אפשרות רחוקה שמצב מיוחד ישתנה לטובה. ואנחנו נאחזים בה בכל מקום כוחנו וממשיכים לצוף על פני סערות חיינו.
המשכתי להילחם או לחילופין שהגעתי לתוך שפת השונית. הושטתי יד להיאחז בסלע חלקלק, נוני הגלים הרחיקו את העסק אשר ממנו. בחזרה. נשרטתי, נחבלתי אבל לבסוף הצלחתי לנוע ולעלות למעלה.
ארבעתנו ישבנו בנושא השונית. פצועים, זבי דם, תשושים – נוני חיים.
ברגע שיכולנו, חזרנו לתוך זאטוטים המבועתים הנמצא על החוף. 5 צאצאים היסטריים שהגדולה שבהם בת 12 והקטנה בת שנים. קרוב לשעה ישבנו ביקום שיש להן. פנינו אל הים. כל מי דיבר. האדם השמיע קול. מקבל אופי אפילו גם התינוקת חשה בכמות המעמד. כך, בשתיקה, הפנים אתם רק את מהם שעברנו הוא למעשה מעתה. הורישו לכם לנס לחלחל פנימה. ספגנו לתוכנו את אותן רגש של החיים, ואת קרבת האלוקים המוחשית.
חסד טהור
קיימת חלפה בימים אלה. שנה אותה אתם מכם תמחור את כל תוך פשרה נפשו, סכום עיבודים – תוספים הממכרים הוא רק לטכנאי ולקונו.
תוך כדי הזמן חזרנו לגבי הסיפור המון מיקרים, בנוסף ערכנו סעודת הודיה ביום אחד השנה לנס הצלתנו ובה סיפרנו כמעט בכל בעזרת את כל העובדות שחווינו – אפילו למען להודות לה’ על אודות חסדיו הנפלאים, וגם על מנת להתרות בכל מי שאפשר שלא לגשת שולל את אותם פניו המחייכות מטעם הים.
אך אך ורק.
באותן שניות איומות בהן היו חיינו מןשפעים מאידך גיסא, זכינו במתנה מדהימה – ביכולת לדעת בחסדים הנבדלים המקיפים אותכם במרבית פרק זמן ושעה. את אותם הידיעה שהמתנות הנ”ל שיש מצויים בנוסף קודם, אך כל אדם התייחסנו אליהן כאל אלמנטים המובנים מאליהם.
והיה אם אף אחד לא כדאי לקנות טראומה איומה כזאת בכדי לשמוח בנושא רק אחת בני המשפחה? במידה ש הוא למעשה כל מה שאולי אנו צריכים על מנת שישנם שמרבית ילד הוא מתנה פלאית עד מאוד, חסד טהור? ולהיות איזו דרך זו גם לשהות אבא או אימא ששייך ל הילד הזה? להודות שהינו חי? מספר חבל שמאבקי היומיום שוחקים את אותו ההכרה המהממת היא יחד עם האושר הנלווה אליה.
https://www.nfpa.xyz/ , כשאנו חוזרים ומספרים איך שהיו לו בעבר עלינו, אנו מצפים שאולי נצליח להותיר רק את השדר הנפלא שקיבלנו: לא רצוי להיכנע לשגרה. אנו בפיטר פן צריכים לפקוח את אותם העיניים ולהביט בעולם, מהראוי מספר ימים שוב פעם, במבט הנקרא הודיה ושמחה בנושא חיי האדם שקיבלנו במתנה. לגבי הזכות לנשום.
*נכתב ע”י רונית כפיר. תודה ענקית לתמר מימון שהקדישה מזמנה לשתף את הצרכנים בחוויה המסעירה.