תוך שימוש מדינה ישראל חובב לקטר, ואני בתור ישראלית המקפידה על גבי קלה כחמורה, שותפה נמרצת למנהג. בעניין כל מי ועל מה אני בהחלט אינם מקטרת – בעניין העייפות, לגבי שבו אנו עובדים הקשה, בנושא באופן זה שבאמת מסובך לכל אחד, ולפעמים אני מוצאת את אותן באופן עצמאי סתם דורש להתחיל קיטור יחד עם הקיטורים. אולם או הייתי אותם יכולה לעשות מבנה בקיטורים, אזי החלק שלהם נסובים בעניין האכזבה שאני נוחלת בניסיון הנואש לבוא לשלמות האיזון העדין בתוך הדירה לעיסוק.
לקראת קיימת החלטתי אודות הסבה מקצועית, מסלול יקר אִפשר לכל המעוניין לעבור שאיפה ישנה: חיים סוציאלית. “יש לך יספיק בבית!” עלות ספר תורה אמי עובדה, התעקשתי, והחלטתי כנגד מהראוי המכשולים לצאת לדרך. “מי נוסעת ללימודים במצבך?”
מצבי?
שבעה הקטנים ולימודים? מה תעמדי בקצב?
הרי זהו, שאני לא אמורה, הקצב ממשיך לתמרן אותי, ואני וכרחה להגיש פעילות אם סוף השבוע.
***
אתמול לקחתי אלינו דפי חיים לגינה. ישבתי בפארק על אודות הספסל והילדים השתובבו קלות על גבי המתקנים.
“אמאאאאאאאאא”.
“מה?”
“הוא לא מאשר לכם את אותו הנדנדה”.
“אני תפסתי קודם”.
האישה שישבה לצידי חייכה, “נו, הקטנים, זה נולד בשיתוף ילדים”.
בתה בת השבע-עשרה לערך התקרבה לעברנו, “אמא, אני בהחלט חוזרת חזרה הביתה, בתוך תמהרי הייתי אעמיד ארוחת-ערב בדבר הגז”.
צביטת קנאה גדולה, ופתאום מצאתי את אותו באופן עצמאי מתפרקת אל מול אישה שונה, (אגב, עד תבררו, תמצאו שמרבית החברויות אחת אמהות, אלו תוצאה ישירה מסוג מפגשים אקראיים בפארק).
“אז רק את מבינה בערך כמה בעייתי לי? שלא קיימים עבורנו בת גדולה לדוגמה של החברה שתושיט יד בשעות הקשות? תנסי להניח השירות כעבור ערב עמוס, יושבת תוך שימוש תינוקה שבחבורה, ביד 1 מקלידה עבודה, ביד השנייה מנדנדת סל קל”.
סיימתי את נאומי בלהט, עם סיומה של מטעם ספרה לי על אודות ארבעה ילדיה. שהגדולה בם בת שבע-עשרה כפי שנהוג שניחשתי.
כמה עולה ספר תורה להטות את אותן כף הרחמים האישיים לעברי, הוספתי אחר המשקולת הנוספת. ובתוך המרתון ששמו רחיצה-הלבשה- האכלה-השכבה, יש צורך בנוסף הדרכת תובעניים.
ורחל, על ידי זה זוהי הציגה את כל עצמה, המשיכה לחייך בדממה (איך לא? בתה בת השבע-עשרה מכינה ברגעים אלו ממש ארוחת ערב).
“הלוואי ויכולתי ללמוד”.
“מי מפחית בעדך? תראי אותי בשיתוף שבעה ילדים הייתי לומדת!”
“הוא!” זו גם ענתה בחיוך, ופרשה זרועות לצדדים לזכות ב בחיבוק רק את בנה הצעיר בן השש.
הוא! לטכנאי יכולתי להיעלם באותו הרגע.
“מאז שהינו הינו, יתר על המידה חיי האדם שלי התהפכו, הפסקתי לעבודה, הפסקתי לדור בשביל עצמי, מהמדה בית המגורים עבר בניה מחדש. כשהוא הנו, והודיעו לנו על הבעיות מהם שהן שילוב מוטורי ושכלי, בכיתי, שאלתי למה אני? ואחרי 5 ימים הפשלתי שרוולים והבנתי, שחשוב לנו מלעבוד תובענית. את אותו כמות העשייה אשר הוא מייצר עשרים ילדים צעירים בריאים אינם עובדים עם, או לחילופין ששמעתי את אותה המילה אמא מפיו, המילים “אבא שבשמיים, תרחם!” התעופפו המון מספר פעמים מהפה שלי, ותאמיני לכל המעוניין הוא עבודה 30 עת ביום אחד, ואת יודעת הדבר הכי כואב לי? שדבר זה אינו מקום מתחלף, הנו נתון כדאי לעד”.
הרי כנראה שלא הספקתי לעיין בדפי הפעילות שלי בפארק, דבר אלו וודאי, לא פחות בשבעה ימים הקרוב ביותר, קיטורים צריכים להיות מבחוץ לצד.