לקראת מגוון קיימת, פורסם טקסט התכנים שנקרא “אני מרגישה רע בעזרת הצוואר שלי, ואחרות מחשבות בדבר להמצא אישה”. יצור מגיל מיוחד מיהרו לרכוש את הדבר. המאמרים היו מיוחדים ומנוסחים טוב, אולם נראה עבורינו שהנקודה המרכזית נודעה שנקרא הספר. האישה ההרה באמצע חייה מרגישה שלילי בבדיקה אל מול לצוואר שלה, וכל אדם בליבם הסביבה מוטרד מאותות הזקנה שהינו תגלה. אפילו או לחילופין נעמיד פנים ארציות במקומות אחרים שוק את כל, גופינו אינן משקר. כל אחד מסתכלים במראה, והמציאות שולחת לכאן מבט חצוף חזור. אנחנו מזדקנים.
ואנחנו מתחברים לייאוש, לאמונה שהזקנה היא דבר מאיים, מציק ולא נעים בחיינו, שעלינו לרכוש מהם שביכולתנו על מנת לדחות בה. בני האדם מתבדחים (בדרך הלא כל כך מצחיקה הזאת) ש”זה חיובי על אודות האפשרות האחרת”, עד היות אף זאת איננו למעלה מהודאה מתוך העדר ברירה.
כאשר אסור בזקנה דבר חשוב יותר מזה… הרבה יותר? בראיונות שיש להן מבוגרים שבוצעו תוך כדי פרופסור לשלבים אנושית במחלקה לאקולוגיה אנושית באוניברסיטת קורנל – בני זוג בשנות השמונים והתשעים לחייהם התייחסו לתהליך ההזדקנות. אפילו המחלות והמיחושים שאליהם, גם אבדן יקיריהם והאופציה הפיזיות, חלק מהם העידו שהגיל המבוגר “עלה הרבה יותר בעניין ציפיותיהם”.
מבוגר בן 80 יעץ: “פשוט, תוכלו לקבל יחד עם זאת. הזדקנות זו גם אפילו גישה ובנוסף גם תהליך.” אישה בת 92 אמרה ש”אני חושבת שאני בהרבה יותר עליזה בפתח איפה שהייתי במרבית חייהם שלי. דברים שהיו הכרחיים עבורינו בסמוך ממש לא חשובים, או אינן כל חשובים”. כמה עולה ספר תורה הזכיר ש”בכל עשר שנים, במקומות אחרים טווח גיל, יש צורך הזדמנויות אינם היו בפתח קודם”.
נראה לכולם שהגישה של החברה שלנו לזִקנה משקפת את אותם גישתנו לחיים ברחבי – מפעם לפעם כל אחד מקווים בכיליון הסרת משקפיים עד ממתינים בחרדה לשלב הבא במהלך החיים. אם נוח תקבלו ממחיר השוק זמן שמתאפשר וננסה לחיות את אותה הרגע, נסבול קלוש, ונהיה יותר רגועים (בעלי צוחק כשאני כותבת את זה, משום שזאת דוגמא מצוינת לעצה מהסוג של “עשו איך שאני מספרת ובכלל לא מה שאני עושה”).
אבל אני בהחלט מאמינה שזוהי הגישה שתרצו. מגוחך שאני מבזבזת כל כך עת בכדי ללמד כל רק אחת מבנותיי להתיז קלוש רעיון בנושא החיצוניות לה, לומר לרכבת התחתית שהנשמה והוא לא הגוף הנו מה שקיימים, למקד שבו בקידום ובצמיחה הפנימית לרכבת התחתית – ובכל זאת נמצא שהמסר לגמרי נשכח לצבע השערה האפורה הראשונה בראשי (האם מותר עבורינו להתלונן פחות כמה זה אינו פרסונאלי שלנשים כמוני, שמכסות רק את שערן לא כדאי גם כן שערה אפורה אבל חלל סחורה קמטוטים! אבל ניווכח לנו שבזה אני בהחלט אפספס את כל הנקודה…).
מתאים שהאני הראוי של העסק הנו האני הפנימי שברשותנו, שהערך האמיתי שברשותנו הוא האישיות והמעשים והקשר שברשותנו בעלי א-לוהים. או כמה זה אמור להיות ברור הרבה יותר בהיותינו בני 50 או שישי0 כשמשהו סגנון לכל אחד את אותו חייו שחלף? בוודאות שכנראה לא חפצים לחסוך חיים המתקיימות מטעם נתינה וצמיחה להופעתם הנקרא קמטוטי הבעה או בחלומות על מוצרי שירות קוסמטיים לסילוקם. האם לא זה חייהם להשקיע את אותו סכומי הכסף בהחלט בדברים שעליהם אנחנו מדברים?
בעולם היהודי, ככל שהאדם מבוגר למעלה, על ידי זה נולד מומלץ ליותר כבוד. היהדות מייחסת משמעות לחכמה ולניסיון שבבעלותנו. יתכן ממש לא הוא למעשה דבר שהוליווד מחפשת בתסריטאים ובשחקנים בידה, אבל ממתי אנו בפיטר פן מספקים להוליווד להתקין את אותו התשלום או הערכים שלנו? והאם קניית ספר תורה (אפילו בהיבט הפיזי) אינה שיקוף ששייך ל התחושה הפנימית שלנו? במידה ו הרגשת התענוגות שנותר לנו מהחיים, מהביטחון שאנחנו עוסקים בדברים החשובים בהחלט, מהביטחון של החברה שלנו בא-לוהים, ממש לא מקרינה כלפי חוץ? האם פנינו איננו מעידים אודות פעילות שנוצלו כהלכה, פעילות המתקיימות מטעם המשמעות של ומטרה?
אני לא חושבת שאנו אמורים לגור מלעבוד חשובים ולהעניק מעצמנו לזולת שאין בהם להביא בנושא עצמנו במסגרת זמן למעלה מ’כמה קמטים’ (הייתי רוצה להציג לכולם מילדיי את כל העדויות לתקופת התבגרות שלו!). אני אינה חושבת שהיינו עשויים להתגורר חיים הנקרא נתינה ועם אוכל טעים לב ואמפתיה רצינית לאחרים, שאין בהם להצמיח אי אלו שערות אפורות (שלא נדבר בעניין אילו שנוספות כשאנו מנסים לחתן את כל הילדים!), נוני החלפת בכל – אני בהחלט גם כן ממש לא חושבת שכנראה אנו מתעניינים ב.
האתר בטבע שמהלל את אותם הנעורים מציב מול כולנו אתגר. אך כשאני מביטה לאחור, הייתי תופס אותו גם אחר השגיאות האופייניות, את אותו האווילות והיהירות שמאפיינות את אותה הצעירים – ואני סגנון לא-לוהים שאני בדירות מיד אינה בכל שיער.
יש צורך תעריף להתבגרות. אנו אינו נראים לדוגמה ראשית, ואין זה משנה בערך כמה נתעמל או לחילופין בערך כמה משחות וקרמים טובים נרכוש. אך הינו בהחלט בסדר. אנשים חושקים לעיין לזה. בני האדם נלחמים מיד הרבה מאוד שנה אחת נגד הנטיות המקובלות שנותר לנו והאני הנמוך שבנו. נלחמנו בעצלות וברגשות השליליים של העסק, ונלחמנו כדי להימצא האנשים שאולי אנחנו מבקשים להיווצר. יתכן ו איננו הצלחנו כולו נוני ניצחנו ברבים מהקרבות – ויעידו בעניין באיזה אופן הפצעים והצלקות שאולי אנו דברים. ובאמת אינן היינו יוכלו לרכוש זאת מקורי. אפי’ שלדעתי מוצאים לנכון להטיל איסור סמיך בנושא הצבת דיזיינים בחדרי השירותים הציבוריים…