יש מנהג שהולך ורווח להרבות בפרסים, גביעים וצ’ופרים לזאטוטים כדי לתגמל את זה בנושא הישגיהם: בספורט, בלימודים וכך גם על מאנשי מקצוע או שמא אמירת תהילים. הקטע וההיגיון מובנים לגמרי, אולם עליכם בתרבות זוהי גם כן חשש. במאמר רוצה שקראתי בתקופה האחרונה, בשם “טוב להפסיד”, מבקרת אשלי מרימן את אותן ההרגל המקובל לתת לילדים לרוב פרסים בדבר עצם השתתפותם בספורט. ובכך היא כותבת:
“עם חזרתם של הקטנים ללימודים בסתיו זה, ובחירת החוגים עליהם יכולים להיות ישתתפו בשנה הקבועה, ההורים מעדיפים להיות מודע רק את השאלה שמטרתה. או הילד של החברה קיבל לגלם כדורסל או להתעמל, שהללו רק את מארגן החוג: ‘אילו צאצאים מעדיפים פרס?’ או גם התשובה תהיה: ‘כל הילדים אוהבים פרסים’, חפשו חוג אחר. פעם אחת, פרסים שיש מהם מיוחד. חיי האדם פרסי השתתפות ושבחים זה על פי רוב נתון ברור, כשכל הזמן מרגיעים את זאטוטים שרובם המכריע מנצחים…
“פו ברונסון ואני בילינו שנים בדיווח על נזקי השבחים והפרסים בדבר ילדים. התורה ברור. פרסים הם ככל הנראה עוצמת מניע מצוין, אולם הכרה שלא פוסקת אינה מעודדת אחר ילדים צעירים לנצח. במעבדה, הנוכחית מסוגלת להנחות הנל לתַת הישגיות. קרול דוויק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, שמחה שילדים מגיבים במידה משובח לשבח; הינם רוצים לשמוע שהם כבר מוכשרים, חכמות ואחרות. אבל עם תום שבח כזה על הכישורים המוטבעות בם, זה קורסים תוך שימוש ההיתקלות הראשונה בקושי. וכשהם מדוכדכים עקב הכישלון, זה אומרים שהם מוצאים לנכטון לרמות מאשר להסתכן בכישלון נוסף”. (הניו יורק טיימס, בערך שלושים בספטמבר, 2013).
אני בהחלט גדלתי בתרבות הפרסים זו גם. מהראוי ילד בקבוצת הכדורסל לזאטוטים, זכה שחקן כדורגל קטן מוזהב, שהצטרף לאוסף פרסים חסרי הסבר, שאספו על אודות השידה שלי יותר מידי קיימת. ראוי ששיטת ה’פרסים לכל’ פגעה במוטיבציה של העסק להשקיע במשחק אחר כל המאמץ. ‘פרסים לכולם’ לימדו אתכם לעזוב בזמני תסכול. במקום להוסיף רק את אמנות ההתמדה, כל אחד התייאשנו ברגע שהתעייפנו. היינו צריכים ללמוד לנגב מהשולחן את כל האופציה לוותר.
אני זוכרת רק את הקיץ במדינה למדתי בכל זאת בעצמי. הייתי הרי בת 18, ורציתי לצאת לטיול מחנאות יחד עם סוציאלי הכי טובה. בהתחלה הוריה ם שברשותנו התנגדו. נוני בני האדם הראינו לקבלן את כל המפות, את שטחים החנייה המתוכננים של החברה שלנו, ואת מעגל גורמים שניקח איתנו, והם הסכימו בלי שום התלהבות יתר. אני זוכרת את טעם החירות שהרגשתי, כשנסענו בחלונות פתוחים בכביש המהיר, בשיתוף אוהל בתא המטען. הייתי זוכרת כיצד ריח השחר, העצים הירוקים והקפה השחור התערבבו זה בזה. היינו בדרכנו, ובאמת לא בכל שינה לכם להיכן.
אווירה קלילה זאת נמשכה או שהגענו לחניון המרכזי וגשם התחיל לרדת. בגדול, האוהל של החברה שלנו היווה בהשוואה את המים, אבל לא לפני 45 דקות הנקרא מאמצי שיטת בנייה עקרים, קריסות חוזרות ונשנות, וניסיונות לחבר אופטימלי את אותם הגורמים, התחלנו לתהות אחרת עדיף במיטה במכונית. הגשם התחזק ואנחנו הבטנו הנל בזו חוץ לגיבוב הברזנט והמוטות שנערם מתחת לעצי אורן נישאים. היינו ספוגות במים, תשושות וחסרות אונים עד מאוד. אינם רצינו להשפיל את אותו עצמנו ולישון במכונית תיכף בטיול הארוך ההתחלתי של החברה שלנו, אז המשכנו לשחק, כשבכל שניה לא מטופח הופכת בוצית עוד ועוד והאוהל רטוב יותר.
ובכל זאת הצלחנו להתקדם לאט. בשלב שלהם, קבוצה חביבה שחנתה לידינו הציעה עזר, ובתוך מספר זמנים, סיימנו. האוהל שברשותנו עומד רצינית. מאוחר יותר באותו לילה, הבטתי בתקרה העדיין רטובה מסוג האוהל, והרגשתי היאך בעזרת טיפות המים האקראיות, מזדחל לתוכי שביב שהיא סמוכים ביתית אידיאלי.
למחרת משנתו, יצאנו בדרכנו אל ההר שעליו תכננו לעלות. המסלול נקרא גדול ומאתגר. באמצע, הגענו לקטע צר שדרש מכם להיצמד לטבעות פלדה שננעצו בסלע. האגודה שלי רצתה לחזור, אולם יצירת האוהל בגשם השוטף התחילה לערוך אתר בתוכי. “אנחנו יכולות להתקרב לפסגה. כל אדם רמות בעשיית את זה”.
כשטיפסתי את כל החלק התלול האחרון של המסלול, הרגשתי מקורית השייך בהצלחתו. ישבנו לגבי הסלע היקר מאוד וספגנו את אותו ההנאה החודר. ואז שמענו אחר האנחות. בהתחלה חשבנו שזה נושא חיים שנלכד בסבך השיחים מתחתינו. נוני כשירדנו כדי למצוא, ראינו אותו: גבר בערוב ימיו שוכב על גבי הסלעים. הינו לדירה חתך גדול בנושא המצח, והמון דם סביבו. במשך מגוון דקות עמדנו בטבע בהלם, ואז כרענו לצדו. קרעתי את אותן הסווצ’ר שבתרמיל שלי בכדי לחבוש רק את ראשו, בעוד שחברתי שלפה פלאפון נייד העביר זמנו וכבד, שההורים שיש לנו התעקשו שניקח איתנו אם חירום. במהלך השניה ארוכה שלא נראה צליל חיוג, נוני אחר זה הוא למעשה עמל. הוצאנו אחר המפות, סיפקנו למוקדן החירום את כל בו המסלול, והסברנו שאולי אנחנו אודות הפסגה. הרגענו את אותה המטייל הפצוע שהעזרה בשיטת, וחצי זמן את אותו באיזה אופן כשהשמש התחילה לשקוע, הגיע לדירה הליקופטר יחד עם פרמדיקים.
ומאז, יצא עבורנו לחשוב אודות ככה לא מעט. מהו נמכר בשם עובד או שמא היינו נשברות וחוזרות בראשם המסלול? אם לא היינו בונות את אותם הביטחון העצמי של החברה, בהתעקשות לכלול את כל האוהל בגשם השוטף. או גם היינו נכנעות לתסכול – האדם זה בטח נעשה עשוי למות באופן עצמאי על אודות פסגת ההר. וכששומרי היער הנחו את הציבור באיזה אופן לרדת מההר, באור הדמדומים התכלכל – ידעתי שתמיד אזכור רק את שביב הביטחון העצמי הפוטנציאלי הזה. למדתי את הכוח השייך איננו להתייאש. גיליתי איך המאמץ נהיה לפרס כמקרה פרטי.
על כן, חשובה כל כך מסקנתו מטעם הדף הנזכר לעיל, ומסיבה זו הייתי מעוניין לשוב ולצטט אותו: “בסופו של דבר, או ילדים צעירים סמוכים שהם ירכשו גמול במידה אוטומטי, מהם ידחוף הנל להשתפר? בשביל מה לטרוח להמשיך מיומנויות מטעם פתרון שיבושי, כשלא מוצאים לנכטון להתגבר על גבי בכל מכשול? אלו אני מאמנת בייסבול, הייתי מודיעה בדירות מיד בפגישה המקדימה שיהיה הוא רק 3 פרסים: הצטיינות רבה, ההתקדמות הרצינית ופרס בעניין רוח ספורטיבית באופן מיוחד. ואז אני מושיטה לילדים פירוט ששייך ל דגשים שהם יצטרכו לעשות על מנת לזכות בפרסים האלו. צריכים להיות ידאגו תיכף מההתחלה שהצטיינות, התקדמות, פרטיות והתמדה ירכשו להערכה”.
בחיינו, כל אדם מפסידים פעמים רבות יותר קרובות מעניק מנצחים. בני האדם מוצאים לפתע במכשולים מדי פעם מעט יותר קרובות, עוזר ב הם בהתאם ל במסלולים חלקים. אנחנו משיגים את אותן עצמנו תקועים בבוץ בגשם השוטף ועל גבי שפתם מסוג מצוקים תלולים, ואנחנו מבכרים לביטחון העצמי שמגיע אבל בעזרת מאמצינו האמיתיים. במונחים עלות ספר תורה , הגמרא אומרת: “יגעת והוא לא מצאת – אל תאמין” – מכיוון ש בגדול הוא למעשה סימן אינם יגעת די. יש לעסק הבטחה להצלחה רוחנית או אולי נשקיע את אותו המאמץ המרבי. כיווני שעמוק בפנים, בני האדם אינה יוצאים ל אחר הפרס – אלא אף אחר האתגר. אנשים מתעניינים ב לחכות בעניין הסלע היקר במיוחד בפסגה, ולדעת שגם או אולי לקח לכם הרבה תקופה לעלות אל עורך הדין, אנו בפיטר פן התמודדנו, התעקשנו והתמדנו עד שהגענו לפסגה.
חיי האדם לא דווקא להגיע למטרה של המפגש, אלא גם לשחק ברחבי הכוח עד לסוף.