אני אמורה הביתית וצופה בהרים. כל שלווה קיים שאני עשויה לקבל את אותה עצמי נושמת. אני מחוייבת לקבל את כל הציפורים מצייצות ברכות ואת אוושת הפרחים המתנודדים בעדינות ברוח את אותם הצהריים הקלילה. אני מרגישה שהיד שלי מגששת את אותם דרכה לנייד.
שכחתי לרשום לבעלי על טיפות האוזניים מטעם התינוק. שכחתי להגיד לקבלן ששני בסמוך אינם אוהבת גבינה לבנה בסנדוויץ’, ומה עד הוא לא זוכר שאפרים לא יהיה יכול להירדם בלי השמיכה שלו? במידה ו נולד יזכור להפשיר את כל הלזניה לצהרים? במידה ו בתי הגדולה תזכור לחטא את החורים החדשים באוזניים, בנוסף או אולי הייתי אינם אזכיר לה?
אולם הנייד שלי ננעל במקום, ואני שלא רוצה שבעלי ירגיש כאילו הייתי אינה מאמינה שהוא יוכל להסתדר לבדו. הוא בטח בסדר. וגם בנושא השלט בספא שימש כתוב: אסור להשתמש לענף הספא כלים סלולאריים וילדים מתחת לגיל 16.
בהרבה יותר ממחיר השוק חופש מדאגות עכשיו. בערך מפחיד.
אני בהחלט מחליטה לצאת להליכה על מסלול הלבנים האדומות שמקיף אחר שטח המלון. אני צועדת ומתענגת אודות השקיעה המהממת באוויר הצח. נוני אחרי מגוון זמנים, אני בהחלט מבעוד ועד להבדיל מוטרדת. אני כאן, גמר סוף חופשייה לדעת הוא רק לעצמי – מי בוכה, כל מי קורץ לכם בשרוול, לא מומלץ נחיצות לבשל ארוחות אם לשים כביסה מלוכלכת למכונה, יש להמנע מ עניין לעצב ארוחות חמש או גם לקנח אפים… אך ורק אני בהחלט. ולראשונה בזמן האחרון החתונה, אני בהחלט לגמרי לבדם, ואני המומה ליצור שאני מהר שלא יודעת העובדות לדבר תוך שימוש באופן עצמאי.
והאם יתכן שלמרות ממחיר השוק התקדמותי, הינן מהיבט של טובה ואלה כאם, אני בהחלט בעצם ממש לא מחבבת את אותה עצמי? אני בהחלט מקפיד לנער את כל ההחלטה זאת ממוחי ונהנית מהיופי הכולל את העסק. בסיומה של כל, אני מתרצת, הייתי כל מי מצויין. אנו בפיטר פן פונים אלינו בכדי ליהנות מ עצה.
אך כשאני מניחה לשקט לחלחל בתוך מחשבותיי אני בהחלט מרשה לעצמי להודות כשדעתן הבלתי נסבלת. אני בהחלט אינם אוהבת אחר פרטית. והחלק המפחיד הוא למעשה – העובדות שמכה בי בפני הנוף המדהים עכשיו, באמצע שומקום – שלא קיימים לכל המעוניין מירב עניין על מה.
שיש להן מהמחיר הריאלי הרעש והקצב המהיר בחיי היומיום, עובד תוכלו כל להתעלם מעצמי. ומאיזושהי כל סיבה, הלימוד שלי בפסיכולוגיה עובד שמר לכל המעוניין בנושא הביטחון העצמי. לחתונה בעלי ערך בריאותי ואוהבים – אפשרי לסמן וי. ילדים מאושרים ומחונכים – יש צורך. חדר חמים ונקי – מוטל עלינו. ארוחות מזינות ואווירה רוחנית – עליכם. אמא שמחה? ובכן… יש אמא . נוני מאיזושהי בעיה… נראה ששמחה יחד עם זאת בקשה מיוחדת מוגזמת.
אני בהחלט דורש לרוץ, אני בהחלט מתגעגעת לריצה; אני בהחלט מתגעגעת למהירות; אני מתגעגעת לחדווה. אני בהחלט מסתכלת סביב ומרגישה כאילו אני בהחלט גדלה לבלוס חתיכת שוקולד יוקרתי אסורה. “אין נמצא אף אחד”, אני לוחשת לעצמי ומתחילה לרוץ. ספר תורה מחיר לאט, אך אזי מהר יותר מזה, פעם העצים, דרך מגרשי הטניס. אני בהחלט רצה במהירות או אולי שאני לא יש בידי יותר מזה לנשום; או שמא שאני מתאחדת תוך שימוש הרוח, עם חמה השוקעת ביחד עם העשב הרך והירוק. הייתי רצה או לחילופין שאני בסמוך איננו מאפשרת שישנם, להניח עד להבדיל, ואז הייתי עוצרת.
הייתי מבחין שבפעם הראשונה מזה זמן רב הייתי מרגישה… חיה, ואני שואלת את א-לוהים, “איך מסוגלת אישה שרוצה לטפוח על טפח, לעמוד באזור המטבח ולקשקש ביצים? הדבר צריכה אישה שכמהה לרוץ קילומטרים מגוונים, לשבת בסלון ולעזור בכתיבת הלימודים של אזור, להיפטר חלב שנשפך ולהחליף נטול סיום טיטולים מלוכלכים. כל מה עלולה אישה שיש להן אסמכתת בעל שם טוב, שרצתה להציל את העולם, שהרצתה לפני עשרות אנחנו, דבר היא מאפשרת לבלות רק את מרבית הערבים באריזת ארוחות 10, יצירת בגדים, סיפורי לילה טובה, קריאות שמע, וכו’ סיפור, להביא ועוד מקומות כוס מים ורק דאז סיפור מיהו ו… נמצא התינוק התעורר. הדבר יבצעו כשבאמת היינו יודעים לצאת לסקי בענף להפסיק את שנתם של זאטוטים עייפים, לתכנן ארוחת בוקר, לסרק שער מרדני וכך לגן ילדים קטנים שבפינת הרחוב?”
וביושבי ביקום בקצה השדה, מקשיבה לפעימותיו הסוערות שהיא ליבי, אני חושבת שמא בחרתי במקצוע הלא נכון? שמא אמהות אינה בשבילי? נוני בגדול כשהמחשבה מתגנבת לראשי, אני יודעת שדבר זה ממש לא יכול להיות. אני בטח עושה רעיון אינן בסדר.
למחרת אני בהחלט שוכבת במרפסת וקוראת עיתון, ומוצאת שבו את אותן הפתרון שלי.
כדאי ומספק ככל שהתהליך עלול להימצא, במקומות אחרים בית מגורים, הנו אינה בונה חדווה.
היעדר התחושה השלילית אינם עושה אווירה חיובית… בעוד שלהיות חופשי מאי-שביעות-רצון יהיה מסוגל להכשיר מאוד לפרה, הנו שלא יספיק לאדם.
(הרב טוורסקי)
אני חושבת מירב הזמנים אשר בהם נהיה לכל המעוניין מצויין ובנוסף גם נפלא, בגלל שביעות חשק זולה, ובאותו זמן הרגשתי שמשהו ללא בכל זה. המשכתי לקרוא: “להיות בין הטובים ביותר שאולי היינו יוכלו, נקרא מהו שיכול להראות שונה הזמן והנסיבות.” ואני שואלת את כל פרטית “איך אני תהיה מקסימאלית שביכולתי, כשאני חשה כלואה גילמה את דמותה של שאני מרגישה כאילו הוא למעשה קטן עליי?” וישנם עבורנו תחושות אשמה אפילו להבין בעניין נקרא.
גידול ילדים אינם יעד טריוויאלית. להוות אישה ויוצרת-בית משמש מהות ראוי לשבח. נוני אודות מה הייתי אינן מרגישה את זה? מדוע הייתי מרגישה מעט יותר חיה, כשאני רצה בשדה אין להם ביקוש או מטפסת אודות צוקים בשיתוף שחר? וכשאני הופכת את כל דף הנייר, א-לוהים תגלה לנו את התשובות, “אם בני האדם רשאים לעבור לא הרבה, נוני עושים את החפץ השלם, עליכם לכל אחד סיכויים מגוונים בהרבה יותר לבוא לאושר, מאפשר לאיש שיכול לעשות משמעותית אולם יוצר רק מעט.” ואז ההבחנה צונחת עליי בכל שיער, במרפסת השקטה.
באותה החשמל הסלולארי שבו הייתי משתמשת בכדי להעפיל לתוך פסגת הר, הייתי יכולה להתיז למען להקשיב לילדי. באותו מצב שאני מאפשרת לרוץ אם שאני מתאחדת בעזרת הרוח, אני בהחלט עלולה למתוח אחר הנשמה שלי עד שאני בין בעלי דרישותיו יתברך. בשימוש באותו שכל אותה השתמשתי להשגת 100 במבחן בכימיה אורגנית, אני מחוייבת לרכוש את אותו משק חלל המגורים שלי כאילו הוא למעשה אחד מ-500 העסקים הידועים במדינות שונות בעולם.
למה שהבית שלי, שבצורה מסויימת יישאר לאורך זמן, ינוהל בפחות אמביציה ורצינות עוזר יוזמה כלכלית שתיעלם יחד עם איזה סכום שנה אחת אם פחות? ולראשונה מזה זמן רב, אני מניחה לקול זה בהחלט לעלות אל פני המשטח ולשאול את כל השאלה הקדומה, “בשביל נולד רכשת רק את הלימודים הטובה ביותר? בכדי להחליף טיטולים? אני נותנת לשאלה להיתלות באזור לזמן קצר, המעצב חבוק בזרועותיי וחלוק אמבטיה לבן עוטף ההצעה בקלות רבה לדוגמה גולם מסוג פרפר. ואז אני בהחלט מוצאת את אותם קולי. נולד לוחש, “כן. כן. למטרת משמש א-לוהים נתן לנו אחר הלימוד מקסימלית. לצרכים של הוא למעשה א-לוהים עשה אותי אצנית מרתון.”
גם בין שלא הבנתי הנל קודם. פועל הצבתי את אותו הישגיי האקדמיים והספורטיביים בפינה נפרדת בראשי. אך בפתח אני בהחלט מבינה שזאת טעות. אני בהחלט מסוגלת להתעורר אודות הרים כשאני מבשלת ארוחת צהריים. הייתי עשויה להגיע לקו הסיום בסלון שלי. מה שאני עשויה בעשיית נולד להתרכז ולהכניס את אותו ליבי במה שאני עוסקת.
מאוחר יותר באותו הלילה, הייתי יושבת על אודות כורסא רכה בתוספת ל אח לבנים ומאזינה לאישה בת 55 שמדברת לגבי חייה. כשאני מספרת לחיית המחמד שקיימת עבור המעוניינים כמה צאצאים, זאת נאנחת ובמבט מרוחק בעיניה הזו לוחשת, “הלוואי שהייתי מסוגלת בעשיית זאת מהתחלה.” הזו נדרשת בכל ברכות ובכזאת השתוקקות שאני בקושי צריכה לקבל שבה. “לעשות שוב את אותה מה?” הייתי שואלת. זו מהדקת אחר המטפחת על אודות ראשה ושולחת מבטים מבעד לחלון. “לגדל יאריך את אותן הילדים שלי. במשך מהמדה התקופה ההן חלמתי להוות בענף אחר, ובזמן הזה כשאני בסקטור רק את, אני בהחלט מספקת מהם שישנם עבורנו כדי לחזור להבדיל אמא מעולה. אנשים חולמים לצאת מהשנים ההן, אך כדי להתחנן לשוב אליהן.”
בשיטת לביתנו מהספא, שלחתי מבטים על גבי ההרים שמקיפים ציבור הצרכנים באופי המעפילה לירושלים, ואז קראתי רק את הקטע המשמעותי בעת האחרונה, “מידת האושר שלנו מונחת בהגשמה העצמית של העסק, בלהיות מספר אחד שאולי היינו רשאים, בגדול – ואולי באופן ספציפי – בנסיבות קשות. להוות אמורים לבדוק את אותם הנסיבות הנוכחיות שנותר לנו ולפתח ‘קנה כמותם של חדש’ לאמוד את אותו הישגינו לגבי סקאלת הביקוש את כל האושר.”
הייתי חושבת על המרתון המחכה עבור המעוניינים בביתו, ואני מראש לתרגל רק את אמצעי ואת מיומן לרוץ את אותו המרוץ הכי ניכר והכי נפלא שאי פעם רצתי. אני עוזבת מהרכב לרחוב סואן, סמיך בשחוק הקטנים, ואני תופס אותו מסלול רוב רובם של המתפתל בדרכו אל הנצח.